עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שריי גלב, רקדנית ומורה לריקוד. מומחית בריקוד הפרעוני שנרקד במקדשים במצריים העתיקה למען אלת הפוריות והנשיות. ריקוד שבגרסתו המודרנית נקרא " ריקודי בטן".
מופיעה ברחבי הארץ והעולם מזה 25 שנה. זכתה במקום ראשון בתחרויות ריקודים סלונים בוורונה, לאס וואגס וניו יורק
הריקוד המזרחי בשפת העם ריקודי בטן הוא בעצם ריקוד מתקופת הפרעונים, ריקוד שנרקד ע"י רקדניות בתולות ששימשו ככוהנות במקדש נשים וחוללו למען אלת הפוריות והפיריון.
זהו ריקוד המהלל את הנשיות הפנימית והחיצונית ומספר את סיפור הבריאה, הטבע, אחדות הניגודים.
שריי מלמדת גם את הריקוד המקודש של המסדר המיסטי הבולגרי ״ האחווה הלבנה״. הריקוד הפנאוריתמי...
וכן חוקרת, רוקדת ומשתתפת בטקסים רבים של הריקוד הסופי של הדרווישים המחוללים של המסדר הסופי בקוניה. שהקים ג׳לאל א דין רומי.
מזה 30 שנה חוקרת שריי את הריקודים המקודשים, משתתפת בטקסים במסדרים הסודיים, מופיעה ומלמדת את הסודות של הריקוד המקודש
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
ריקוד מצרי עתיק
17/09/2017 21:57
ד״ר שריי גלב
Ancient Egyptian dance ריקוד מצרי עתיק סוגדים להתור שייכים ל"מלכות הישנה", שלפי מספר מקורות הייתה מושתתת רובה ככולה על נשים. מספר הגברים בה היה זעום והמשרות שמילאו היו מנהליות בלבד. נשים תפשו את המשרות החשובות ועמדו בראש המבנה ההיררכי. המצרים הקדמונים האמינו כי צליל ותנועה הם בעלי השפעה חודרת על האדם ברמה הרגשית, הנפשית והרוחנית שלו. היופי היה חשוב באותה מידה כמו ההגיוני. ה"קה" טופח באמצעות היופי שהתבטא בצלילים קדושים ובתנועה. לתנועה ולצלילי היה כוח סודי משל עצמם, גם הם היו ביטוי לעיקרון האלוהי. האלים והכוהנות כאחד העניקו שמחה, יופי וחסד, התלהבות גדולה ואושר עילאי. 
 כוהנות התור. בפסטיבלים צעדו הכוהנות המוסיקאיות הללו ברחובות והציעו מנאט – מחרוזות קמיעות המעניקות ברכת חיים, יציבות ואושר לקהל החסידים. במקדשים שרו הכוהנות מוסיקאיות הללו וביצעו ריקודים קדושים. הכוהנות של התור היו לבושות כמו האלה עצמה, ענדו את מחרוזת המנאט האלוהית ונשאו את הרעשן לגירוש הרוחות הרעות. את מחרוזות המנאט ניתן לראות בעיטורי הקברים, על צווארה של התור ושל המחוללות. הכניסה לשירותה של התור צוינה באמצעות לימוד פולחני החניטה שלה. הנתינה הטקסית של המחרוזת והרעשן העניקו את הזכות להיות בשירותה של אלה זו, והפכו את הכוהנת לבגד החי שלה. מחולות הריקודים הקדושים לקחו חלק בטקסי לוויה פרטיים וגם בטקסים מלכותיים. ריקוד זה לא היה אמור לבדר או לשעשע, אלא לעורר עקרונות קוסמיים מסוימים.
0 תגובות
משה רבנו ומצרים האסטרולוגית
16/09/2017 13:36
ד״ר שריי גלב
אם רוצים לנסות לפענח את דמותו ( וגם את תפקידו ההיסטורי) של משה יש להתבונן בצורה מעמיקה ומזווית לא שגרתית בתרבות מצריים של לפני אלפי שנים. מבט זה עשוי להאיר קווי חשיבה, שאולי לא רווחים בתמונה הכוללת שהתרחשה לפני שנים רבות  בהקשר של יציאת בני ישראל ממצרים. יותר מכל דבר אחר, מסומלת מצריים מאז ועד היום בתודעה הקולקטיבית של הפירמידות והספינקס בגיזה.  תעלומת מבני אבן ענקיים ומרשימים אלה יכולה להיות מובנת ומוארת באמצעות  מבט אסטרולוגי-כוכבי. אמחותפ, האדם שבנה את הפירמידה הגדולה הבין כנראה לעומק את המימד האסטרולוגי וגם הצליח לייצגו בצורה מתמטית – גיאומטרית . הזודיאק, גלגל המזלות השמימי מכיל  בעקבות מסע השמש (המדומה) מנקודת השוויון האביבית (בה משתווים אורכי היום והלילה) 12 שחקנים אסטרולוגים במהלך חלוקה מתמטית לגזרות של 30 מעלות.(מימד זה מזכר בדיאלוג האפלטוני טימאיוס בו עוסק אפלטון בתיאור הבריאה בדגש של פרופורציות מתמטיות כמו גם בעלי חיים משכלים במרחב השמימי). הנחת הבסיס למבנה האסטרולוגי עוגנת על רעיון 4 היסודות: אש, אויר, מים ואדמה. כל יסוד מכיל שלושה מזלות. מזלות האש הינם אריה, טלה וקשת. מזלות האוויר הם דלי, תאומים ומאזנים. ( אש ואויר הינם יסודות משלימים בהרמוניה) מזלות המים הם: עקרב, סרטן ודגים. אלו האחרונים בהשתייכותם ליסוד המים משלימים וחוברים הרמונית ליסוד האדמה בו מצויים המזלות שור , בתולה וגדי. מאחר ובגזרות השמימיות, כל יסוד מכיל שילוש של מזלות, אריה טלה וקשת במקרה של האש, הללו מצויים במבנה גיאומטרי של זוויות בנות 120 מעלות. כל יסוד שמימי הוא בעצם משולש שווה צלעות. ידיעה זו של הפרעונים ואמחותפ היא זו שהביאה לבניית הפירמידה בגיזה. במבט פשוט אנו רואים את המשולשים האסטרולוגים, את 4 פאות הפירמידה כייצוג מתמטי גיאומטרי של גלגל המזלות השמימי המקיף אותנו. נחזור ונדגיש כל פאה בפירמידה מייצגת יסוד אסטרולוגי. הידע האסטרולוגי של המצרים מרשים ביחס לעובדה שלא היו להם טלסקופים, אפלטון טען (באפינומיס) ששמיי מצריים המדבריים היו בהירים מספיק לראייה ברורה יותר של השמיים והכוכבים. ההבנה המצרית של לפני אלפי שנים לא מסתימת רק בפירמידה. גם לספינקס, דמות מפורסמת לא פחות ישנה משמעות כוכבית. לספינקס יש פנים של אדם וגוף של אריה. פני האדם מתקשרים במימד האסטרולוגי למזל דלי הנחשב למזל האדם  והתפתחותו (ולכן אין לו הקשר לדימוי החיות של מרבית המזלות האחרים) גוף של אריה מייצג כמובן את מזל אריה. בדמותו של הספינקס  הדואלי מקופלת הבנה אסטרולוגית מצרית עמוקה הכרוכה בדינמיקות( ואולי אף בסוג של מודל נפש מרתק) שהמזלות מצויים במבנה של הפכים משלימים. הם מקיימים סוג של מתח קוטבי זה מול זה המצוי הן בתודעת האדם כפרט וגם ברמת הקבוצה והמערכת. רעיון המתח הקוטבי והזרימה הדו סטרית של גלגל המזלות מתרגם תנועה קווית לסוג של מעגליות. המציאות האסטרולוגית באמצעות מתח הניגודים עוגנת את נפשו הארכיטיפית של האדם בפרדוקס של דבר והיפוכו( טלה-מאזנים, שור-עקרב, תאומים-קשת וכן הלאה). התובנה המצרית הקדומה מעניינת ביותר היות בסוג גיאומטריה ומתמטיקה זו המיוצג בגלגל המזלות ומשתקף בבהירות במבני הפירמידה והספינקס מתנהלת השקה, סוג של איזון מיסטי, בין קוויות למעגליות, בין נצח לזמן קווי היסטורי. המקום בו מתנהל מאבק איתנים זה הוא הכרת ותודעת האדם. בכדיי לחדד את התמונה המצרית לעומקה האסטרולוגי יש לבצע בלשון צלמי הטלביזיה לא רק זום-אין (תקריב) של המצלמה אלא גם זום-אוט (הרחקה) על העולם המצרי הקדום. האסטרולוגיה מכילה סדר תקופות הקרויות עידנים (age) בלא להיכנס כרגע לחישובי הפרצסיה- הנקיפה ותנודת כדור הארץ סביב צירו ביחס לקו המזלות השמימי נתמקם ישירות בעידן השור של מצריים הקדומה. (אנו מצויים כעת בעידן הדלי, עידן נמשך ב-2160 שנה לערך, הקודם לו היה עידן הדגים, לפניו עידן הטלה ולפניו התרחש עידן השור של מצריים) את השור המצרי אכן מייצגים המבנים הכבדים של הפירמידות, האובליסקים, והספינקס. אך מה  שמגביר כאן את הרזולוציה האסטרולוגית-כוכבית הוא שבהתאם לעיקרון הקוטביות וההפכים המשלימים בגלגל המזלות המשלים הקוטבי של מזל שור למשך 2000 שנה חייב להופיע במימד של פיצוי והשלמה ובתפקידו לתרגם באמצעות הכרת האדם מימד לינארי למעגליות. זמניות לנצחיות כנגזרת של המתח הקוטבי. המזל הקוטבי לשור הוא עקרב. באסטרולוגיה , עקרב הוא מזל המייצג במיתוס הפניקס את רעיון המוות וההתחדשות, הלידה מחדש. ואכן הפרעונים האמינו שבמותם הם רק משנים צורה. ואף דאגו להיקבר בפירמידה עם זהב ותכשיטים. המומיה והחניטה מחזקים את רעיון ההתחדשות והתחייה העקרביים של האסטרולוגיה. גם אוזיריס אל המוות המצרי שנרצח על ידי סת במיתולוגיה המצרית נקרע לגזרים, מת אך מתחדש וקם לתחייה עקרבית באמצעות איזיס אחותו. התרבות המצרית האמינה שוורית-עקרבית בגוף הפיזי ובתחייתו. מצריים העוגנת עידנית במתח הקוטבי של שור-עקרב היא תרבות של מוות ואמונה בלידה מחדש (זוהי חשיבה ואמונה שונים ומנוגדים לתפיסה היהודית ונגיע לכך בהמשך).תרבות הממוקדת בפיזי ומנסה לשמרו בכל כוחה. מן הראוי להזכיר שבהיסטוריה הדתית של מצריים התרחש ניסיון למהפכה של פרעה אחנתון. אחנתון ניסה לאסור על עבודת אלילים ולהנהיג מונותיאיזם שבמרכזו אל השמש אתון. למרות זאת טוען פרויד בספרו משה והמונותיאיזם (דביר 1978 עמ' 28) שאחנתון אסר לעשות כל פסל ומסיכה של אתון, לאל האמיתי טען, אין צורה. מגמה זו נכשלה במצרים שחזרה למוחשיות דתית אסטרולוגית.  משה במבט אסטרולוגי. לפי המסורת נולד ונפטר משה ביום ז באדר. במבט אסטרולוגי הוא בן מזל דגים המשתייך ליסוד המים. כמו כן  מספרת התורה שבת פרעה קראה את שמו משה היות שמשתה אותו מהמים(שמות, ב' 10) מעניינת כאן היא ההתבוננות במשה באמצעות האפיונים של היותו בן מזל דגים. מזל זה מייצג ארכיטיפים רעיונות של אחדות, העדר זהות ברורה, ובעקבות כך שיבוש או מרכבות שמית כטשטוש הזהות. שתיקה , אלם והעדר תקשורת. רמת הזדהות גבוהה במיוחד , מצבי קרבן והקרבה,. ביטול עצמי, ערפול ומעגליות. זהותו של משה מרכבת היות שהיה הבן של עמרם ויוכבד משבט לוי. הנסיבות מובילות אותו להיות מצרי. מוטיב המים הדגי מתקשר ליאור  ומאוחר יותר לבקיעת ים סוף ביציאת מצרים. משה מתואר דגית ככבד פה וכבד לשון(שמות, ג' 10) ואף טוען (שמות, ו' 12) "ואני ערל שפתיים" ולכן ממונה לו דובר : אהרון אחיו(שמות, ז'1). בהיבט האסטרולוגי-דגי עמוק עמעום התקשורת והמלל מכהה את הזהות האישית והאגו, האני ומגביר הזדהות ותחושת אחדות . ה'לא מדבר..מחובר פחות לסביבתו האנושית ומצוי בעולם פנימי משמעותי יותר מרק קשרי תקשורת עם הסובב. משה מדבר , אך לא הרבה, עולמו הוא מעבר למילים, דמותו הרוחנית , הדגית מתחזקת כעת. מאפיין דגי נוסף שלו היא הענווה: " והאיש משה, ענו מאוד- מכל אדם אשר על פני האדמה (במדבר יב' 3). האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים לרמב"ם. הרמב"ם טען בהקדמה לפרק "חלק" " שנאמין שהוא (משה) אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם למטה מימנו במעלה והוא בחיר אדוני  מכל המין האנושי". משה הוא נביא המצוי במגע ישיר ייחודי עם האלוהים.בדברים לד נאמר" ולא קם נביא עוד בישראל  כמשה אשר ידעו אדוניי פנים אל פנים".  משה עובר חוויה מיסטית לא שגרתית, בו הוא מתבונן בסנה הבוער ואינו מתעכל. זהו מפגש עם האלוהות. המדגיש בפניו את חופש הבחירה במשפט:" אהיה אשר אהיה". זוהי אלוהות מתהווה ולא סטטית כמו למשל המניע הבלתי מונע של אריסטו, האלוהות המתגלה למשה בסנה הבוער מייצגת התהוות ודינמיזם. זאת ועוד, כשמשה עולה אל ההר ( שמות ל"ב – 19) לקבלת לוחות הברית  מתחיל כנראה להיבצר פער בין תחושת הקשר האינטימי והבלתי אמצעי שלו לאלוהים לבין המסר החרוט בלוחות. משה אולי חש את אי יכולתו להעביר את עוצמת הכרתו, תחושותיו בקרבת האלוהות באמצעות מילים ומשפטים שאולי צמצמו את עוצמת המפגש המיסטי. משה מתוסכל מהפער ושובר את הלוחות , לא בגלל שחטאו ישראל, בגלל שאולי לא בעצם יוכלו באמת להכיר במשמעות האחדות האלוהית. זו שייכת לסוג הכרה וחוויה רוחנית אותה אין האדם הפשוט יכול לחוות.  רבות הפרשנויות אודות סיפור חייו של משה ומקורו. בקרב מלומדים נוצרים , בתקופת הרנסנס הייתה סברה כי משה למד על אמונה באל אחד מכוהן מצרי בשם הרמס טריסמגיסטוס. יתכן ומחשבה זו מצויה בספר מעשה השליחים בברית החדשה, בו מתואר משה כמי " שלומד בכל חכמת מצרים". המשורר הגרמני פרידריך שילר  בחיבורו "שליחותו של משה" סבר שמשה למד בבית ספר של מסדר הכוהנים המצרי. ידע זה היה נחלת אליטה מצומצמת במצריים (התיאוריה של שילר היא אולי הבסיס לספרו המזכר של פרויד על משה מ-1939). פרויד גם מכוון לברית המילה כרעיון מצרי. ותודה לזאב בן אריה. מאתר תרבויות עולמי
0 תגובות
המקדשים במצרים
16/09/2017 13:33
ד״ר שריי גלב
המקדש המצרי באופן כללי: במקדש מצרי היו כמה סוגים של כוהנים, היו כאלו שעבדו בקודש הקודשים וחיו במקדש, הם יכלו להיות נזירים או נזירות, שגילחו את כל שערות גופם ולבשו לבוש לבן וחיו חיי נזירות. הכוהן הראשי בכל מקדש ביחד עם עוזריו היה רוחץ רחצה מטהרת עם עלות השחר, כתריסר כוהנים היו נכנסים בשער המקדש, עוברים דרך החצר הפנימית אל קודש הקודשים, רק הכוהן הגדול יכל להיכנס לקודש הקודשים, שובר את חותם החמר שבדלתותיו, ופותח את הדלתות כשהשמש עולה מעל האופק, כך שקרני השמש יפלו על דמות האל. דמות האל הייתה דמות מומיה קטנה במעט מאדם. הכוהן היה משתחווה לפני הדמות, מתפלל ומזמר מזמורים, מטהר את האוויר עם הקטורת. מוציא את הדמות מהגומחה שלה, מוריד את בגדיה, מנקה אותה ומלביש אותה בבגדים חדשים, מבשם אותה ושם אותה חזרה במקומה. לבסוף שם לפניה אוכל ומשקה, ועוזב כשהוא מוחק כל זכר לנוכחותו. בזמני פסטיבלים היו מוציאים את הדמות מהמקדש ומובילים אותה באפיריון דמוי סירה טקסי. הפסטיבל החשוב ביותר היה לכבוד אמון ובו היו לוקחים את הפסל של אמון מקרנק ושטים דרומה אל לוקסור, שם הוא היה מתאכסן כחודש. פסטיבל חשוב אחר היה של אוסיריס באביידוס שנחשבה למקום קבורת ראשו של אוסיריס. רק הכוהנים הגבוהים חיו באופן מלא במקדש. היו גם הרבה כוהנים אחרים מדרגות יותר נמוכות. שהיו להם תחומי התעניינות ספציפיים: אסטרולוגים, מלומדים, קוראים בספרים הקדושים, כותבים, מזמרים ונגנים. אלו שרתו על בסיס מתחלף, גרים במקדש חודש אחד מכל ארבעה. וכך גם הכוהנים שעשו את שירותי הדת הפחות חשובים, נושאי החפצים המקודשים, מפענחי חלומות, אומני המקדש, ועוד.. בזמן השרות שלהם, הכוהנים הנמוכים חיו חיי טהרה. מחוץ לתפקיד הם חיו כמו כל אחד אחר. מבנה הכהונה: זה היה בנוי בצורת פירמידה כשבראש הכוהן הגדול. הכינוי של זה שהיה בממפיס היה: העומד בראש בעלי האומנויות. הכינוי של זה אשר של אמון בכרנך – הוא אשר מתיר להביט באל הגדול. זה אשר של רע – הוא אשר גדולתו היא בהתבוננות. בתחתית מעמד הכהונה היו הכוהנים הטהורים – ווב. הם חולקו לקבוצות כשכל אחת מהם שירתה במקדש במשך חודש. מתחת לכוהן הגדול היה מעמד שכונה – אבות האלוהים, לאחריו – הנביאים, לאחריו – בעל הספר. הכוהנים עטו נוצות ואלו העידו על דרגתם. בעלי הספר היו מגולחים וקושטו בגלימת נמרים. הם מילאו תפקיד חשוב בכל הטקסים במדינה ובפולחני המסתורין, הוכנסו בסוד בית החיים. במקדש היה כוהן מיוחד שהיה אחראי על ההלבשה האישית של האל, כוהן שהיה בקיא בלוח השנה, מפרשי חלומות, מוזיקאים, כוהנים שהיו אחראים לטקסי הלוויות וכונו – פותחי הפיות – הם קא, וכוהנים מיוחדים שעסקו באסטרונומיה. היו גם כוהנות נשים, והכוהנת הגדולה הייתה בדרך כלל נשואה לכוהן הגדול והייתה אחראית על קבוצת המנגנות הכוהנות. לאלה אשר סגדו להתור היה סולם היררכי משלהם שהעניק סמכויות ועצמאות רבה לנשים. במקדש בקרנק היו בשיאו 81.000 כוהנים שמחולקים ל125 בעלי תפקידים. הכוהן הגדול היה מומחה בתחום ידע מסוים, בהתאם לאל הפטרון שבשירותו פעל. הכוהנים של האלה העקרבית התמחו בטיפול בעקיצות ארסיות, הכוהנים של האל אימהוטפ – הסופר האלוהי, עסקו באומנויות הריפוי. החונטים היו כוהנים של אנוביס. הכוהנות של התור התפרסמו בזכות המזמורים והמחולות הקדושים שלהן. הסוגדים להתור שייכים ל"מלכות הישנה", שלפי מספר מקורות הייתה מושתתת רובה ככולה על נשים. מספר הגברים בה היה זעום והמשרות שמילאו היו מנהליות בלבד. נשים תפשו את המשרות החשובות ועמדו בראש המבנה ההיררכי. המצרים הקדמונים האמינו כי צליל ותנועה הם בעלי השפעה חודרת על האדם ברמה הרגשית, הנפשית והרוחנית שלו. היופי היה חשוב באותה מידה כמו ההגיוני. ה"קה" טופח באמצעות היופי שהתבטא בצלילים קדושים ובתנועה. לתנועה ולצלילי היה כוח סודי משל עצמם, גם הם היו ביטוי לעיקרון האלוהי. האלים והכוהנות כאחד העניקו שמחה, יופי וחסד, התלהבות גדולה ואושר עילאי. 
 כוהנות התור. בפסטיבלים צעדו הכוהנות המוסיקאיות הללו ברחובות והציעו מנאט – מחרוזות קמיעות המעניקות ברכת חיים, יציבות ואושר לקהל החסידים. במקדשים שרו הכוהנות מוסיקאיות הללו וביצעו ריקודים קדושים. הכוהנות של התור היו לבושות כמו האלה עצמה, ענדו את מחרוזת המנאט האלוהית ונשאו את הרעשן לגירוש הרוחות הרעות. את מחרוזות המנאט ניתן לראות בעיטורי הקברים, על צווארה של התור ושל המחוללות. הכניסה לשירותה של התור צוינה באמצעות לימוד פולחני החניטה שלה. הנתינה הטקסית של המחרוזת והרעשן העניקו את הזכות להיות בשירותה של אלה זו, והפכו את הכוהנת לבגד החי שלה. מחולות הריקודים הקדושים לקחו חלק בטקסי לוויה פרטיים וגם בטקסים מלכותיים. ריקוד זה לא היה אמור לבדר או לשעשע, אלא לעורר עקרונות קוסמיים מסוימים. נבואה. התנבאות על אורים ותומים הייתה חלק מהמסורת הכוהנית, כמו כן היה מוסד שנקרא "ספינת האוראקל". חמש עד עשר פעמים בחודש, בנתיב מוכר היטב, יצאה תהלוכה, בראשה סבל שנשא קטורת, ובה ספינה שעצרה בתחנות שונות, בהן ערכו הכוהנים טקסי חיטוי ודברי נבואה אוראקלים ניתנו בכתב בצורת עצות. כאשר ספינת האוראקל התקדמה, יכול היה כל אחד ואחד בקהל לשפוט את הדברים כפי הבנתו. האלים דיברו באמצעות סבלי האנייה אשר נעו וזעו כישות אחת על פי רצונם של האלים. ברגע שהסבלים חשו שהאלוהות עומדת להיכנס לתוכם, החלה הספינה לנוע על פי רצונה העצמאי. חלק מהתנועות של הסבלים נצפה בעין חדה על ידי קהל ההמונים וחלק מן התנועות פורש על ידי הכוהנים, היה זה האוראקל של הספינה. ניתן היה גם להיוועץ באל באופן ישיר באמצעות שינה מלאכותית שבוצעה בחדרים קטנים בתוך המקדש. ותודה לחברי למסעות הרוחניים. זאב בן אריה. אתר תרבויות עולמי
0 תגובות
על הנילוס ונפלאות מצרים
16/09/2017 13:29
ד״ר שריי גלב
מחזור החיים של הנילוס והקדמה כללית על מצרים: אחת לשנה, בסביבות ה17 ביולי, עלה הנילוס על גדותיו והציף את כל העמק שבו הוא זורם. ההצפה נמשכה למשך 4 חודשים, ולאחר שהנהר נסוג נשארה על האדמה שכבת טין שחורה. בבוץ זה שתלו המצרים את תבואותיהם שהבשילו במהרה בחום השמש המצרית. ההבשלה לקחה, גם היא, 4 חודשים, ולאחר מכן היו 4 חודשים של קציר והכנת הקרקע והחיים למחזור חדש. מחזור חיים זה הוא בבסיס ההבנה של התרבות המצרית ונקשר לאגדה המצרית החשובה ביותר: זו של אוסיריס. איסיס מחייה את אוסיריס, ועושה לעצמה ממנו ילד. בעבר היה תאריך ההצפה קשור ליום הארוך ביותר בשנה: 22 ביוני, ולתאריך זריחתו של סיריוס שהיה בסמוך. סיריוס זוהה עם האלה איסיס. אוסיריס זוהה עם כוכבי אוריון. אוסיריס הוא הכוח הירוק באדמה המתעורר על ידי איסיס – כוח ההצפה. לא מקרה הוא שבאסואן יש מקדש המוקדש לאלה איסיס. לפי האמונה המצרית, הנילוס קיבל את המים שלו מהאדמה ומהשמים באזור אסואן, אזור האשד הראשון. במקום זה הייתה מערה ובה שכן האל האפי – אל הנילוס, והוא שפך את מי הנילוס משני כדים, כד אחד קשור למים המגיעים מהאדמה וכד שני קשור למים המגיעים מהשמיים. מאסואן מתחילה למעשה מצרים, למרות שהמצרים ידעו על השטחים שמדרום לאסואן ואף התיישבו בהם והקימו מקדשים. באסואן מתחילה מערכת מקדשים משולבת של מצרים ובה לכל אחד מכוחות הנטר -(הכוחות הקוסמיים שמהם מורכב היקום, הקיימים במים ההיוליים הראשונים – הנון)  יש תפקיד ומקום, והמקדש הראשון הוא, כאמור, זה הקשור לאיסיס. אצל המצרים נתפשו השמיים כקשורים לאלות השמים, לנות, והאדמה לאלי האדמה, לגב. וזאת בניגוד לעמים אחרים שבהם השמיים היו זכריים והאדמה נקבית. אולי זה בגלל מחזור החיים של הנילוס. בארצות אחרות הגשם המרווה את האדמה דומה לזכר המפרה את האישה, ואכן האל הזכר היה הבעל שזוהה עם יופיטר – אל השמיים, והאדמה הייתה האלה אשרה – אמא אדמה. במצרים המים הגיעו מלמטה, מהאדמה, מהצפת הנהר, ולכן, אולי, זוהו עם איסיס. איסיס מפרה את האדמה ומעוררת את הזכר שבתוכה, את אוסיריס. הכוח המחייה של האדמה כבר קיים בתוכה פנימה, והוא גברי, אלא שהוא ישן. צריך יפהפייה נרדמת שתעורר אותו. כל ההיפוך הזה באורח המחשבה מראה שאולי המצרים חשבו על דברים הפוך מאתנו. אנחנו חושבים קודם כל על העולמות הנראים ורק אחר כך על העולמות הלא נראים. אצל המצרים העולמות הלא נראים והגופים הרוחניים של האדם היו מציאות יותר חשובה מהמציאות הפיזית. אנחנו חושבים קודם כל על החיים ואחר כך על המוות. המצרים חשבו קודם כול במונחים של המוות, שהוא הוא נתן משמעות לחיים. המצרים האמינו שבאסואן, או יותר מדויק להגיד באי של אלפנטיין. הנילוס יוצא משני מקורות, המים שבאדמה והמים שבשמיים, שם אל הנהר בעזרתה של איסיס שולח ברכה למצרים. ואכן, המקדש הבא בדרכו של הנילוס, מקדש קום אומבו, היה מקדש כפול, המקדש הכפול הראשון והיחיד במצרים, שבו יש 2 חצרות, 2 אולמות, 2 קודש קודשים. "הם באים, מי החיים שבשמים. הם באים, מי החיים שבאדמה... השמיים בוערים לכבודך, האדמה רועדת לכבודך. לפני ההולדה הקדושה של אוסיריס – נילוס, 2 ההרים נבקעים. האל נהיה קיים, לאל יש כוח בגופו... החודש נולד, השדות חיים." כתבי הפירמידות 2063 מצרים היא דימוי של השמיים. כשם שבמצרים שטים על הנילוס, כך בשמים שטים גם כן. ההצפה של הנילוס משולה להצפה של המים הראשונים, הנון. האדמה העולה מההצפה משולה לאי הראשון שעלה מהמים, להתגבשות הראשונה של הנטר. מי שמאפשר את ההצפה של הנילוס על ידי טקסי קסם הוא הפרעה, כששולט פרעה טוב ההצפה היא טובה, כששולט פרעה רע יש בצורת. הפרעה בקסמיו מאפשר את מחזור העונות, מאפשר את זרימת הנילוס, מאפשר את זריחת השמש. זה הוא הקסם הלבן של הפרעונים. האגדה המכוננת של המיתולוגיה המצרית היא אגדת אוסיריס. לפי אגדה זו כשסת ביתר את גופתו של אוסיריס וחילק אותה על פני מצרים. איסיס אספה את חלקי גופתו וקברה אותם היכן שמצאה אותם. הרגל הייתה באלפנטיין - אסואן. הסמל של מזל דלי הוא נושא המים, והחלק בגוף הקשור אליו הוא הרגל, וזה מתקשר לרגלו של אוסיריס במקום תחילת הנילוס. זה אומר גם שהראש היה באזור הדלתא... כמובן שזאת לא תחילת הנילוס האמיתית, ואת זה המצרים ידעו. מכאן שההצפה של הנילוס נתפשה אצל המצרים כאקט מאגי. ואכן המאגיה התחילה ונקשרה למקום הזה. 2 הדמויות החשובות במאגיה המצרית הם תות – אל הכתיבה, חוכמה ומאגיה, ואיסיס שהייתה מומחית במאגיה, היא השיגה במרמה את הידע הזה מרע – אל השמש, אך זה הוא כבר סיפור אחר. המצרים הקימו, לכן, מקדשים לאיסיס באסואן, וכן האמינו שספרי הקודש של תות נמצאים שם. תפישות מאוחרות יותר שהושפעו מהתרבות היוונית הופכות את סדר האלוהות: לפי פלוטרך הרומאי, המצרים ראו את הנילוס כזרימה של אוסיריס ואת האדמה כגוף של איסיס. וכך בהתערבב המים באדמה מופרת איסיס על ידי אוסיריס. צריך לזכור שאלו הם תפישות מאוחרות. לפי פלוטרך הכוהנים אומרים שאוסיריס הוא העיקרון של כל שהוא לח, הכוח והגורם לכל הצמיחה, כחומר של כל הזרעים, הסמל המוחלט של כל מוות ולידה מחדש. באומנות המצרית מתואר האפי – אל הנילוס כאב של הנטרו – העקרונות הקוסמיים והאלים. לפי אגדה אחרת דמעה של איסיס שבשמיים גורמת לנילוס לעלות על גדותיו.  ותודה לחברי האהוב למסעות הרוחניים, זאב בן אריה. אתר תרבויות עולמי
0 תגובות
על הפרמידה הגדולה
16/09/2017 13:27
ד״ר שריי גלב
‎הפירמידה הגדולה. בבסיס של הפירמידה הגדולה יש את הערך של "פיי" - 3.14 החדר הראשי של הפירמידה ‪–‬ חדר המלך יש בו את הפרופורציות של: 3-4-5 , שורש 2, שורש 5 ‪–‬3. בצורה של הפירמידה יש את הפרופורציות של חתך הזהב. הראשון שלפי ההיסטוריה נכנס לפירמידה הגדולה בזמן ההיסטורי הוא אל מאמון, בנו של הרון אל ראשיד מאלף לילה ולילה. הוא עלה לשלטון ב813, ייסד אוניברסיטאות, תמך בספרות ובמדעים, הפך את בגדד שנודעה בשם ‪–‬ עיר השלום, למרכז לימוד אקדמי. אל מאמון הייה אחראי לתרגום לערבית של כתביו של פטולמי על אסטרונומיה וגיאוגרפיה. אל מאמון טען שאריסטו הופיע בחלומו וציווה עליו לאסוף שבעים מלומדים בכדי לייצר את "דמותה של האדמה" ואת "המפה הכוכבית" . לאל מאמון, שהיה הכליף לאחר הארון אל ראשיד הייתה רשת מרגלים ענפה, רשת זו הביאה לידיעתו שהשמועות אומרות שבפירמידה הגדולה ישנו חדר סודי ובו מפות וטבלאות של ספרות שמימיות וכוכביות, וכן אוצרות חבויים וכל מיני חפצים משונים כמו שריון שלא מחליד, זכוכית שיכולה להתכופף ולא להישבר, ועוד‪…‬  ב820 יצא אל מאמון בראש משלחת גדולה לגלות את צפונות הפירמידה. אל מאמון ואנשיו חפרו את כל המחילה היורדת אל החדר התת קרקעי, גילו את המחילה העולה למעלה שהייתה חסומה באבנים גדולות, גילו את חדר המלכה, את הגלריה הגדולה, אל חדר המלך, ואת הנקבה המובילה אל הפיר למטה מהמחילה שעולה למעלה. הם לא מצאו תחילה את הכניסה לפירמידה ולכן חצבו בה חור בצידה הצפוני. לאחר המבצע של אל מאמון הפירמידה נשכחה שנית והכניסה נחסמה. החוקר הנודע הבא של הפירמידה הייה אדם אנגלי בשם גריבס, הוא קיווה למצוא בפירמידה את המידע שיאפשר לו לקבוע את המידות של כדור הארץ. הוא חקר את המידות בעולם העתיק וגילה שהרגל הרומית היא החלק ה24/25 של הרגל היווני שהשתמשו בו בבניית הפרתנון (100 רגל רוחב , 225 רגל אורך). המידע שאסף גריבס עזר לניוטון להסיק שהפירמידה הגדולה נבנתה לפי שני סוגים של קובים, אחד שהוא קרא לו "חילוני" והשני "קדוש". הקוב הקדוש שימש גם בתיאורו של יוספוס פלוויוס של העמודים בבית המקדש ולפי ניוטון הוא בן 24.8 אינץ ל25 אינץ. ניוטון קיווה שעל ידי מציאת הקוב של המצרים הקדמונים הוא יוכל למצוא את מידת הסטדיום שלהם שלפי דברי מקורות עתיקים ביטאה את הרוחב הגיאוגרפי, ועל ידי כך למצוא את ההיקף המדויק של כדור הארץ. חשיבות מציאת ההיקף הייתה שלב הכרחי בתיאורית הגרוויטציה של ניוטון. החוקר החשוב הבא הוא דווידסון שגילה חדר נוסף מעל לחדר המלך, חדר הקרוי על שמו (1765). ב1798 כבש נפוליון ואתו צבא של מלומדים את מצריים, ועידן חדש של מחקר החל. החוקר הנודע הבא הוא איטלקי בשם קוויליה, שתחום ענינו הייה סודות אזוטריים, ועניין אותו תפקידה של הפירמידה כמרכז חניכה "הרמטי" וכבית קסמים וסודות. קוויליה גר בתוך הפירמידה ולפי דבריו "הוא חדר בלימודיו של קסם, מגנטיזם, וכו, למקומות כאלו עמוקים שכמעט הרגו אותו‪…‬ הוא הגיע עד לקצה של מה שמותר לאדם לדעת, ורק טוהר כוונותיו הציל אותו." פטרי ‪–‬ חוקר פירמידות בסוף המאה ה19 וארכיאולוג ידוע, ביצע מחקר יסודי של מידות הפירמידה. הוא גילה שהיחס בתוך חדר המלך בין האורך לבין היקף הקירות הוא כמו היחס בן אחד ל"פיי" , ומשקף את היחסים החיצוניים בפירמידה. פטרי חקר גם את הבניה הטכנית של הפירמידה והגיע למסקנה ש:"האמת תיאמר, מקדחים מודרניים לא מתקרבים לקצה רגלם של אלו שהיו למצרים‪…‬ העבודה שלהם מראה שכנראה היו להם כלים שאינם ידועים לנו, או שהמצאנו רק לאחרונה". יש תיאוריה האומרת שהפירמידה נבנתה תחילה כפירמידה קטומה ועל המשטח שבראשה הייה תצפית כוכבים, שחלק ממנו הייתה הגלריה הגדולה. סך הכל האלכסונים של הפירמידה הגדולה הוא 25.826 אינצים פירמידיילים, מספר זה קרוב מאד למספר של השנה האסטרולוגית הגדולה שהוא בקירוב 26.000. השטח של כל צלע משולשת בפירמידה הגדולה שווה לריבוע הגובה שלה. בפירמידה יש את המספר ‪–‬ פי ‪–‬ 1.614.. לפי המצרים המספר פי הוא לא מספר אלא סמל של העיקרון היוצר, של יצירה אין סופית "אש החיים, פעולת הזכר של הזרע, הלוגוס של הספר של סט גון". בפנטגרם יש את היחס של פי, ואכן זה היה סמל חשוב ביותר עבור המצרים. אפלטון מתייחס לפי כיחס המתמטי המחייב יותר, המפתח לפיזיקה של היקום. ההיקף של הפירמידה שווה לגובה שלה כפול פיי. פיי לחלק לשניים שווה שניים לחלק לשורש פי. פיי, לכן, שווה לארבע לחלק לשורש פי. מצרים: ביקור בפירמידה הגדולה. ותודה לחברי למסעות זאב בן אריה. אתר תרבויות עולמי
0 תגובות
האלוהות הנשית בימי קדם
16/09/2017 13:24
ד״ר שריי גלב
הדרך אל האלוהות הנשיתכחלק מהטרנד של העידן החדש, מתגברת הערגה לחזור אל הזמנים שבהם האלוהות הייתה נשית והחברה הייתה מטריארכלית. אך מה זה אומר: אלוהות נשית?  ובמה חברה מטריארכלית שונה מחברה פטריארכלית?מבחינה טכנית הרי שבחברה מטריארכלית לאישה תפקיד מרכזי יותר מהגבר, והיא מאפיינת חברות קדומות המבוססות על חקלאות זעירה. בחברה פטריארכלית לגבר תפקיד מרכזי יותר מהאישה, וזה מאפיין חברות נוודים לדוגמא. דבר זה בא לידי ביטוי בדמויות האלוהיות של הברות השונות, המשקפות את המבנה החברתי שלהן. אלא שכנראה שיש גם הבדלים מהותיים באופי בין חברה מטריארכלית לפטריארכלית: אחד ההבדלים המהותיים בין אלוהות נשית לאלוהות גברית הוא שהנשית קשורה לחמלה, כזו היא האלה היוונית וונוס/אפרודיטה, כזו גם ארכשיגל הבבלית. חמלה זה לא בדיוק רחמים, אלא היכולת לחוש אמפטיה, הזדהות. שזה תפקידה של כל אם. הגבר יכול לעיתים להיות קשה, מרוחק, בעוד שנשים הן בעלי יכולת קליטה, רגישות, כמו האלה היוונית דיאנה. נשים יכולות להיות טהורות, אידיאליסטיות, דרכה של האישה הוא החיפוש אחר טהרה.  לנשיות פנים רבות: לעיתים זאת דמות החולמת, האישה הרגישה והעדינה, המחפשת את האיזון המושלם ברגשות, כגון הסופרת וורג'ינה וולף. לעיתים זו דמות הנביאה, המחוברת לעולמות רוחניים וחיה אותם, דמות הנזירה הקורנת בתפילה, בשתיקה, במאבק הפנימי.  לעיתים זו דמות הלוחמת, האמיצה, החכמה, המנהיגה, כשאישה מנהיגה היא עושה זאת אחרת, בלי שהאגו יקלקל הכול ויתערב יותר מדי, כי תמיד יש שם גם את הידיעה של החולשה. ותמיד גם את דמות האימא, האם הגדולה, זאת שמבשלת, מכבסת, מנקה ומסדרת, שתמיד אפשר לחזור אליה, לקבל מילה טובה, להתעודד, להרגיש בבית.  ריבוי הפנים של נשיות מופיעה בדמות האלות השונות שהופיעו במהלך ההיסטוריה, כשכל אחת מהן מייצגת פן אחר. התור המצרית או דמטר היוונית מייצגת את דמות אימא אדמה. דיאנה אלת הירח את הרגישות והאינסטינקט, אתנה אתל החוכמה את דמות המנהיגה והמדריכה, וונוס אלת האהבה את דמות האישה אוהבת החיים. אכן אלה בכל אישה.  אלוהיות כנעניות עשתר (או עשתורת)כשמסתכלים על האלוהות הבבלית עשתר, או עשתורת הכנענית, יש תחושה של מסתוריות הקשורה להתבוננות בשמים ובמיוחד בכוכב נוגה. עשתר היא אלוהות השמים, כמו האלוהיות הנשיות המצריות, אך בדרך אחרת, יותר כחולה, יותר מסתורית, הצבע הקשור אליה הוא כחול, והיא מזכירה קצת את הכוהנת הגדולה בקלפי הטארות. יחד עם זאת עשתר יורדת אל מעמקי האדמה, ובדרך מתקלפת משבע שכבות, כמו מרים מגדלנה שמטוהרת משבעה חטאים. היא יורדת אל מעמקי האדמה בכדי להיצלב שם, להיתלות על מסמר ולהיהרג, בכדי שתוכל לקום לתחייה מחדש, לצורך זה היא מסגירה את אהובה תמוז לטובת עולם השאול. זה הוא קטע לא ברור עדיין.....משהוא במראה של כוכב נוגה בלילה, באור הבהיר שהוא מקרין על האופק לאחר הזריחה והשקיעה, מלמד על המסתורין של עשתר, פעם נוגה מופיעה בערב ופעם בבוקר, יש לה מראה כפול, השפעה כפולה, היא קשורה לעולם התחתון, למסתרי האדמה. המסלול שלה בשמים הוא הדבר הייחודי מעבר להופעתה, העובדה שהיא מתווה פנטגרם כל כמה שנים. נוגה פעם מופיע בערב ובבוקר, והקדמונים יכלו רק להסיק מכך שבזמן שהיא לא מופיעה היא נמצאת במעמקי האדמה. ויחד עם זאת כשהיא נמצאת היא מלכת השמיים, הכוכב הכי בוער בשמיים. התנהגותה של נוגה כשל אישה, אוהבת, אהובה.  בעלתהאלה הראשית של הלבנט בתקופות קדומות נקראה "בעלת", אלא שבעלת זו זוהתה עם המקום ששם היא נעבדה, ונקראה, לכן, בעלת צור, או בעלת מגידו. מכאן שכל מקום היה לו את הבעלת שלו, מכאן שאלוהות זו נקשרה עם אנרגיות אדמה, ומהבעלת זה עבר לבעל, כל בעל היה קשור למקום שבו הוא נעבד, והיה את בעל חצור, בעל צידון, כשהבעל הראשי הוא בעל הדד. אם הבעלת קשורה למקום, הרי שזו אנרגיה שקשורה לאדמה, לכדור הארץ, ולכן היא אנרגיה מקומית, השונה ממקום למקום. תכונתה הראשונית של האלוהות הנשית, אם כן, היא הקשר לאנרגיות האדמה, למשהו שקוראים לו במיסטיקה המערבית בשם ה‪host‬, המופיע בצורת קלף מספר שלוש בטארוט – הקיסרית. (מעניין לציין שבכנסיית הבשורה בנצרת, כנסייה המוקדשת לאלוהות הנשית, באפסיס המרכזי, מופיעה מריה בתנוחה ובדמות של הקיסרית שבטארוט).  אנרגיות של כדור הארץ ומבני פולחן קדומים תכונתה ראשונה של האלוהות הנשית הוא הקשר לאנרגיות של כדור הארץ, בתקופות קדומות, מהכלקוליתית ואחורה, ידעו אנשים להרגיש אנרגיה זו ולהתייחס אליה, והדרך שבה התייחסו היה על ידי בניית מעגלי אבנים והתקנת אבנים עומדות במקומות מסוימים. אם כדור הארץ הוא יצור חי, כדוגמת האלה הקדומה היוונית גאייה, הרי שעל גבי יצור חי זה יש מרידיאנים, קווי אנרגיה, וכמו שבאקופונקטורה מדקרים במקומות מסוימים כדי לשחרר חסימות ולהעצים את הזרימה, כך הדיקור על גבי כדור הארץ נעשה על ידי אבנים עומדות. ואכן, במקדשים כנענים אחד המוטיבים החשובים ביותר היה מוטיב האבנים העומדות.  המעגל הנו כלי של הוספה, איזון, חיבור, כשיש פצע בגוף עם גוף חודר, שמים בייגלה סביבו ואז חובשים, וזאת בכדי לקבע את הגוף הזר ולא ליצור עליו לחץ. המעגל מקבע דברים, מאפשר לעקוף אותם, מצד אחד, ולהיות מקום של תמורה, מהצד השני, מקום שבו נכנסת אנרגיה מחוץ לכדור הארץ לתוך הכדור, מקום שבו אנרגיה משתנה ומתווספת. לכן הקדמונים בנו מעגלי אבנים שכוונו אל נקודות מסוימות בשמים ומקומות בולטים על פני האדמה. המעגל הוא נקבי, מכיל, רחם, מעבד, האבן העומדת היא הזכרית, משנה, חודרת, משחררת. אבנים עומדות ומעגלים היו מבני הפולחן החשובים ביותר בימי קדם, בנוסף להם היו צלמים (פסלים), אשרות (עמודי עץ), וכן קוביות מרובעות שביטאו את נוכחות האל או האלה.  תפילות לאלוהות הנשית.מבלי לשים לב לכך, ההתייחסות שלנו לאלוהים היא גברית, למרות שיהיו כאלו שיגידו שאלוהים הוא לא גבר ולא אישה, הרי שאפילו באופן תת מודע אנחנו מתייחסים לאלוהים כגבר, וזאת על ידי שימוש בלשון זכרית בשפה. בכדי להמחיש ולהדגים נושא הזה, בחרתי שלוש תפילות שהן שלוש התפילות העיקריות בנצרות, אסלאם והיהדות, ותרמתי אותן לנוסח נשי. מה שיוצא נשמע משונה ומאיר בפרספקטיבה אחרת לגמרי את הדעות הקדומות שלנו לגבי אופיו ומינו של אלוהים. רוצה לומר שהתייחסות לאלוהות בתור נשית נותנת לאותם תפילות ממד אחר, מעניין ומרתק.  נתחיל בתפילה הראשית של הנצרות, הלא היא תפילת אבינו שבשמיים, שישוע מלמד את התלמידים בדרשת ההר.נוסח התפילה המקורי:"אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו, ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם תחלצנו מן הרע, כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן." ועתה בנוסח הנשי:"אימנו שבשנים. יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תני לנו היום, ומחלי לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבותנו, ואל תביאי אותנו לידי ניסיון, כי אם תחלצי אותנו מן הרע, כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן." צריך לזכור שהניקוד נותן משמעות שונה להרבה מילים בהקשר של זכר ונקבה. נמשיך בתפילה הראשית של המוסלמים, הלא היא סורת פתיחה, הסורה הראשונה של הקוראן:נוסח התפילה המקורי:"בשם אללה הרחמן והרחום. השבח לאללה ריבון העולמים, הרחמן האהוב, מלך יום הדין. אותך נעבוד ובך נעזר, הנחנו בדרך הישר, בדרכם של אלה אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזעומים ולא של התועים."ועתה בנוסח הנשי:(בנוסח זה מחליפה האלה "אלת" את "אללה". לערבים הקדומים היו כמה אלות, 2 מהם נקראו אלת ועוזת):"בשם אלת הרחומה והרחמנית. השבח לאלת ריבונת העולמות, הרחומה והאהובה, מלכת יום הדין. אותך נעבוד, ובך נעזר. הנחי אותנו בדרך הישר. בדרכן של אלו אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזועמות ולא של התועות." ועתה ליהדות. אין ספק שהתפילה העיקרית ביהדות היא תפילת שמע ישראל. להלן הנוסח הרשמי, כפי שהוא מופיע בספר דברים פרק ו':נוסח התפילה המקורי: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ושעריך."ועתה בנוסח הנשי:"שמעי ישראלה הגבירה אלוהותנו הגבירה אחת (אדון מתרגם לגבירה), ואהבת את הגבירה אלוהויך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווה היום על ליבך, ושיננתם לבנותיך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עינך וכתבתן על מזוזות ביתך ובשעריך."ותודה לחברי האהוב זאב בן אריה. אתר תרבויות עולמי
0 תגובות
על המקדש המצרי
15/09/2017 22:51
ד״ר שריי גלב
‎>דף הבית>אפריקה>מצרים>מקדשי מצרים מבנה המקדש המצרי. המקדש היה בנוי בצורה של בבושקה רוסית, דבר בתוך דבר בתוך דבר, כשהקדוש ביותר נמצא בפנים והגישה אליו היא רק לכוהן הגדול. האולמות בדרך אליו, והגישה אליהם היא רק לכוהנים מטוהרים, החצר נגישה לעיתים להמון העם, והפילונים מסמלים את גבול המקדש. אלא שהפילונים לא היו תחילתה של דרך הקדושה, ולא תחילתו או חיצוניותו של המקדש. בחיצוניות המקדש נמצא בדרך כלל אלמנטים נוספים: מבני קיוסק. שדרות ספינקס, גנים, חומות, וכן, בדרך כלל, במקדש יהיה מזח הקשור לתעלה המוליכה אליו מהנילוס. לתעלה זו היו גם שימושים דתיים, לצורך תהלוכות של האל והפלגות שלו על הנילוס, וגם שימושים מעשיים, לצורך הבאת חומרי בניין. לאחר המזח יש בדרך כלל שדרה המובילה למקדש, שדרה זו היא תמיד מרוצפת, ובממלכה הקדומה אף הייתה מכוסה בגג במקדשי הגדה המערבית. בממלכה החדשה יש לאורך השדרה, בדרך כלל, ספינקסים עם ראש אדם או עם ראש הקשור לפונקצית המקדש. ספינקסים אלו, לעיתים עם פסל אדם או אל בין כפותיהם, משמשים להגנה אוקלטית על המקדש. מסביב למקדש יש בדרך כלל חומה מלבני בוץ, לעיתים בעובי 10 מטר. מטרת חומה זו היא גם להגנה וגם סמלית, להפריד בין התוהו ובוהו בחוץ, ובין הסדר שבתוך שטחי הקודש. לחומות מקדשים במצרים יש מאפיין ייחודי של חלקים קמורים וקעורים, ונוצר בהם תבנית גלים. לפי חלק מהחוקרים מבנה זה מסמל את המים הראשוניים. המקדש עצמו הוא האי הראשוני שעולה מהמים הללו. לפני הכניסה למקדש ולפני הפילונים יש, בדרך כלל, אובליסקים. אובליסקים התפתחו במצרים עם השושלת החמישית, במקדשי השמש שלה, אלא שהם היו יותר עבים ויותר מרכזיים בתקופה זו. הם מקבלים את צורתם הידועה בתקופת הממלכה החדשה. האובליסקים בזמן השושלת החמישית קשורים להתגברות פולחן השמש והקמת מקדשי שמש בתקופה זו. האובליסקים נחצבו לרוב באסואן, והאובליסק הלא שלם שנמצא שם שוקל יותר מ1000 טון. לא יודעים בדיוק איך הרימו אותם. בדרך כלל הרימו אובליסק לציין איזשהו אירוע או פסטיבל. רוב האובליסקים של מצרים נמצאים היום מחוץ למצרים. פעמים אנו מוצאים מחוץ לפילונים פסלים גדולים של הפרעה, או של האל הקשור למקדש, הפסלים יושבים או עומדים, תמיד יש זוג ולעיתים גם יותר. לגבי הפילונים עצמם: הם שימשו כנקודת מעבר בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, ולכן גם כאלמנט הגנה אוקולטי של המקדש. זאת הסיבה שבגללה מצויירים בדרך כלל סצנות קרב על הפילונים, ופופולארית במיוחד הסצנה שבה הפרעה מכה במקל או בחרב קצרה אויב כורע שאותו הוא תופש בשערותיו. הפילון בנוי גם בצורה של ההירוגליף המצרי של המילה "אופק". והשמש הזורחת מעליו מאירה את המקדש הפנימי המופרד מהעולם החיצוני. בפילון היו תקועים מוטות עם דגלים ענקיים שעליהם קמעות, יש אומרים שחלק מהדגלים הגיעו לגודל 60 מטר ומשקל 5 טון! מאחורי הפילון היה את החצר הפנימית: החצר הייתה מורכבת מרחבה מרוצפת גדולה ובמרכזה, קצת הצידה מהציר המרכזי שלה, מזבח לקורבנות. בקצה אחד של החצר הפילונים ופתח ביניהם, בקצה השני אולם העמודים הגדול, ומשני הצדדים האחרים אכסדרות מקורות עם עמודים. לעמודים היה בסיס וכותרת, ושמות החצר ותפקידה נגזרו מסוגי העמודים שהשתמשו בהם בחצר. החצר הייתה מקום מפגש בין סגל המקדש לבין הציבור הרחב שהורשה להיכנס לשם לעיתים, הייתה שם קבלת קהל לצורכי בקשות, ריפוי, ייעוץ, ועוד... מהממלכה התיכונה מתחיל הקהל להשאיר פסלים פרטיים בחצרות. האמונה הייתה שהנפש יכולה לשכון בפסל של האדם, ולכן השארת פסל במקדש יכלה להיות ברכה גדולה. על קירות החצר מצוייר הפרעה מגיש מנחות לאלים ועושה פעולות חשובות אחרות. המיסטריות הסודיות נשמרו לחדרים הפנימיים, בחוץ היה את כל מה שעושה רושם. מבקרי החצר נתבקשו על ידי יוצרי הפסלים לבטא את שמם ולהגיד עבורם את נוסחת קסם המנחות. עם הזמן הצטברו יותר מדי פסלים בחצר החיצונה, ואז הכוהנים היו מעבירים חלק מהפסלים לחדרים מתחת לרצפת החצר. אולם העמודים הוא השלב הבא במקדש המצרי. זה היה האולם הגדול ביותר ובדרך כלל הוא היה יותר רחב מארוך. בתוכו הייתה דרך שהובילה אל החדרים הפנימיים, ועמודיו הגיעו עד 24 מטר (בכרנק). העמודים היו מטיפוסים שונים ועליהם תמונות דתיות של המלך. בחלקים החיצוניים של המקדש מצוייר המלך לבוש בבגדים מלאים, באולם העמודים הוא כבר חצי ערום, רק עם בד סביב מותניו. יש כמה סברות לגבי תפקידם של העמודים, לפי מספר אזכורים, השמים במצרים נחשבו נתמכים על ידי עמודים, והעמודים באולם סימלו את העמודים התומכים את השמיים. לפי הסבר אחר, העמודים היו קני צמחים והאולם כולו היה הביצה הראשונית שמתוכה עלה האי הראשון, שסומל על ידי קודש הקודשים. האולמות השונים במקדש המצרי היו מחוברים על ידי דלתות, הדלתות היו בדרך כלל מעץ מכוסה במתכת כלשהי: נחושת, ברונזה, זהב, כסף, אלקטרום. על הדלתות היו ציורים של המלך מטהר, או משהוא הקשור לחדר שאליו נכנסים. הדלתות סימלו סף כלשהו, מעבר לעולם אחר, למצב אחר, והמפתן של הדלת היה מקום מאד חשוב בתהליך המעבר הזה. פתיחת הדלת הייתה פתיחת שערי השמיים. במקדשים היו גם דלתות אכזב ששימשו מקום מעבר לרוחות האלים, אלו היו דלתות דמה ששימשו כפתח כניסה של האלים לעולם הפיזי שלנו. הפסלים שהיו במקדשים נחשבו רק למקום שדרכו יכול האל להתגלות, להופיע במקדשים היו הרבה חדרים, בעיקר מסביב לקודש הקודשים, ששימשו כמחסנים לבגדי הכוהנים, בגדי האל, מזון לאל, ועוד.. כמו כן היו חדרים ששימשו כמקום "לינה" לאלים שמתארחים, ולכוהניהם. בנוסף לכך היו הרבה חדרים סודיים: קריפטות מתחת לרצפה, חללים המוחבאים בקירות, ועוד..  יש כאלו הסוברים ששם היו מתחבאים או שוכנים כוהנים שהיו מדברים בשמו של האל או מתנבאים, או שחדרים אלו שימשו להחבאת אוצרות. גם לגג היה תפקיד חשוב במקדשים, הוביל אליו גרם מדרגות ובו מצוירים השיירות העולות אל הגג. בגג היו עורכים טקסים עם דמות האל הקשורים לשמיים או לשמש. למשל העלאת הורוס לגג מקדש אדפו לצורך התאחדות עם גלגל השמש בזמן הזריחה, או בזמן אחר. אחד החדרים המוביל אל קודש הקודשים היה חדר פולחן בו מזבח למנחות, לעיתים המזבח הוא בתוך קודש הקודשים עצמו. פעמים רבות המזבח הוא גוש אבן מרובע, לעיתים בזלת או גרניט שחורה. בתמונות המלוות את המזבחות נראה בדרך כלל המלך כורע לפני האל מגיש מנחות, הטקסט מספר שהאל נותן לו דבר מה בתמורה. ליד קודש הקודשים היה, בדרך כלל, גם את חדר אכסון הסירה המלכותית, אמצעי התחבורה של האל, סירה סמלית שבה יכל להיות פסל האל לנוע, נשא על כתפי הכוהנים. קודש הקודשים היה המקום הקדוש ביותר במקדש. בדרך כלל הוא היה עשוי מגרניט שמסמלת את יסוד האש, ובפרופורציות שלו נמצא את יחס הזהב המפורסם. קודש הקודשים נחשב מבחינת המצרים גם לאי הראשוני היוצא מתוך התוהו, וגם להמשך של השמיים, וגם למקום שממנו זורחת השמש. קודש הקודשים היה מוקדש, בדרך כלל, לאל המקדש, ולידו, אם צריך, היו חדרים, קודשי קודשים ומזבחות, לאלים האחרים, הקשורים או השוכנים, במקדש. רק הכוהן הגדול יכל להיכנס לקודש הקודשים, ואם נכנס אליו מישהו אחר המקדש נחשב לטמא והיה צריך להתחיל את הכשרתו ואת הקדשתו מההתחלה (טקסים מאגיים וטיהור של הכוהנים). בתוך קודש הקודשים היה, בדרך כלל, היכל קטן ובו פסל האל. לעיתים, כשלא היה היכל, שכן האל בתוככי הסירה השמימית שהועמדה על מעמד גבוה. ההיכל הקטן היה מעין ארונית שבנויה בדרך כלל מעץ מצופה זהב. בתוככי הארונית היה פסל של האל, לעיתים הפסל היה גדול ולעיתים קטן. הרבה פעמים הוא היה מעץ מצופה זהב, או במקרה של אלי ירח – מצופה כסף. הירח נתפש כמופיע דרך מתכת הכסף, והזהב נחשב לבשרם של האלים ומייצג של השמש. הפסלים היו מקושטים בלפיז לזולי (אבן חן בצבע כחול)  שנחשב לשערם של האלים.,ועיניהם צוינו על ידי אבני חן מסוגים שונים, לפי האל שבמקדש. הכוהנים שרתו את האל 3 פעמים ביום. מאחורי קודש הקודשים הייתה דלת דמה ששימשה ליציאת וכניסת האלים. מאחוריה היה לפעמים את חדר "האוזן השומעת". בחדר זה היה פסל נוסף של האל, ולעיתים רק פסל של אוזני האל, ואליו יכלו האנשים הפשוטים להפנות את בקשותיהם ותפילותיהם, ולכן נקרא החדר – חדר האוזן השומעת. לעיתים היה זה רק שקע בקיר, לעיתים חדר ממש. זה היה חיבור בין קודש הקודשים לחומות החיצוניות של המקדש, חיבור בין האל לבין מאמיניו, שהתרחש בדרך כלל בכותל המערבי של המקדש. מכיוון שכל ציר המקדש היה מזרח מערב וקודש הקודשים היה בדרך כלל במערב. לעיתים מאחורי הקיר של חדר האוזן השומעת היה כוהן שדיבר בשמו של האל לאנשים הפונים אליו. התפילה הנפוצה ביותר באותם חדרים הייתה תפילה לבריאות והתאוששות ממחלה. חדר זה מזכיר לנו את המסורות שנקשרו לקיר המערבי של קודש הקודשים במקדש בירושלים, ואת המסורת שהתפתחה ממנו של הכותל המערבי, המשמש מקום תפילה ובקשות. ליד מבנה המקדש היו בדרך כלל מבנים משניים נוספים. אחד מהם הוא בית הלידה, המקושר, בדרך כלל, ללידתם המסתורית והמופלאה של האלים, לעיתים הוא מקושר ללידתו האלוהית של הפרעה. לרוב המקדשים היה אגם מקודש כחלק מהמכלול שלהם. לאגם היה הן תפקיד מעשי – כמקום רחצה והיטהרות של הכוהנים לפני היכנסם לקודש הקודשים, והן תפקיד סמלי כמייצגים את המים הראשונים. במקדש היה בדרך כלל בית חולים הנקרא סנטוריה. בבית חולים זה ריפאו באמצעי קסם ובאמצעים מעשיים. אחד האמצעים המעניינים ביותר היה חלימה, החולים התבקשו לישון במקום המקדש ועל ידי כך לקבל הדרכה בחלומותיהם לגבי התרופה לבעיותיהם. לעיתים חלק ממערך המקדש היה נילומטר למדידת גובה הנילוס וההצפה השנתית. חלק חשוב מהמקדש היה "בית החיים". בית החיים היה האוניברסיטה של מצרים העתיקה, שם כתבו, שמרו, למדו את הטקסטים הקדושים. הכוהנים של בית החיים היו מעורבים בהשגחה והכוונה של קישוט המקדש. צמוד לבית החיים היה את הספרייה, וכמו כן חלק ממנו שימש לתכתובת חולין, כולל כלכלה. בבית החיים נשמרו סודות החרטומים, הסודות של מצרים, בו היו את הטקסטים הקדושים, זה היה ממלכתו של תות הסופר. יש אומרים שהספרייה באלכסנדריה שאבה את השראתה מבתי החיים. חלק חשוב נוסף ממקדשים היה בדרך כלל ממגורות חיטה, מחסנים, בנייני מגורים, ועוד... בית החיים. המרכז האזוטרי של המקדש כונה בית החיים. מבין המוסדות במצרים העתיקה נותר בית החים החידה הבלתי מפוענחת הגדולה ביותר. במקום זה הוחזקו ספריו של תות ואף נלמדו. המקום נקשר במאגיה, בפולחנים, באסטרונומיה וברפואה. אוזיריון: באביידוס יש מבנה מיוחד הנקרא אוזיריון שאמור לייצג את השאול. ולכן הוא בנוי תת קרקעית מאחורי המקדש הרגיל. המבנה בנוי על המספרים 3 ו5 שהם המספרים של לידה מחדש ושיקום עצמי. מקדשי מצרים הגדולים: בקרנק היה המקדש המרכזי של מצרים, מוקדש,  בין השאר ובעיקר, לאמון רע. קרנק נקראה הממספרת של דברים, מכיוון שמספרים ביטאו אמת יקומית, העולם נוצר על ידי מספרים, על ידי החלוקה של אחד להרבה שהתרחשה דרך השמינייה של האלים, או התשיעייה. המספר היה פתח של הבנת המציאות השמימית. בקרנק היו כמה מקדשים לכמה אלים, כפי שהיה, אולי, בפורום של רומא העתיקה. בקרנק, בנוסף לידע המיסטי, הייתה גם השתקפות של המיתוס הגדול מכולם, שביטא ברמה הפשוטה של הדת, רמת ההמונים, את המסתורין של הבריאה – המיתוס של אוסיריס, ומכאן שבקרנק היו גם מקדשים לאיסיס, אוסיריס, הורוס, סת וכל החבורה. בלוקסור היה מקדש לכבוד מין אמון, שאליו היו מובילים את פסל האל פעם בשנה בחג החשוב של המצרים. במקום זה הייתה מתרחשת גם תחייתו של אוסיריס, והתחייה השנתית של מצרים. את המקדש חקר לוביץ במשך 15 שנה, גר שם וגילה דרכו את צפונותיה המספריים של מצרים. באסנה היה מקדשו של האל חנום, האל הקדום של מצרים, האל קדר, הוא יצר את בני האדם על אבן הרחיים, מהבוץ של הנילוס, והוא היה משלימו של האפי, ולעיתים מחליפו, אל הנילוס וההצפה השנתית. החיה המקודשת לחנום הייתה האייל, סמל לפריון, וגם סמל למזל אסטרולוגי קדום ששלט בעולם עד לפני 4000 שנה. הפרעה חאופ, שבנה את הפירמידה הגדולה, קרוי על שם חנום. באדפו היה מקדשו של הורוס. זה היה אחד המקומות המקודשים של מצרים. מקומות שונים התייחסו לאלים שונים והיה להם תפקיד במבנה האנרגטי של הארץ ובמיתולוגיה הכללית. בדנדרה, למשל, היה מקומה של התור, האלה אם, שמיוצגת על ידי פרה, אביידוס היה אחד המקומות הקדושים במצרים שקשור גם לרע, אל השמש, וגם לאוסיריס. לאביידוס היו עושים עלייה לרגל לפחות פעם בחיים, והאיברים הפנימיים של הפרעה היו נקברים שם (בעוד שגופו נקבר בפירמידות שבצפון). אדפו הייתה מקום קדושתו של הורוס, האל נץ. קום אומבו הייתה קשורה לאל כפול, ויש שם מקדש כפול, האל היה מצד אחד סובק, האל תנין, ומצד שני הרוהורוס, אביו של הורוס. המקדש בקום אומבו הוא מאוחר, אך בנוי על שרידי מקדש קדום. איך היו בונים מקדשים: במקדש של הורוס באדפו יש את כל הסיפור: האי הראשון שכן באפלה במים ההיוליים הקדמונים. כשבא האור החלו המים לקרון ושתי ישויות אלוהויות יצאו מהם. שתי האלוהויות הללו נקראו שני הרעים של הלב האלוהי – המנהיגים של שבטוו. שניהם נחתו על האי ושתלו במים ההיוליים שתיל של קני סוף אשר הפך לענף. השליט הקדוש בתחפושת של בז הגיע לאדמה. השבטוו הגו שמות קדושים, תחום שלטון חדש. הארץ הקדושה החלה להתקיים. המקדש הראשון הוקם בין גדרות סגורות באורך של 300 אמה למזרח, ו400 אמה מן הצפון לדרום. המקדש הוקם בנוכחותו של תות אל החכמה, סשאת – גברת הספרים. אלי הבנייה ואוגדוד – עליו אין אנו יודעים דבר. ההבדל בין מקדש הבז – האל הקדום ומקדש השמש מופיע ברמה מיתולוגית, כת עובדי פולחן הבז כללה מאפיינים הקשורים ללוויה ופעולות הקשורות לתחיית המתים שמטרתן הייתה לשקם את האדמה ולהביאה  למצבה בטרום קיומי שבו היה אופייה קדוש. מקדש השמש זוהה עם רעיונות אחרים וכונה בשם – מקום ההרס, בו ניגפו אויביו של האל. הקמת מקדש השמש נעשתה בנוכחות רע, אוגדוד, ותאנן – האל הבורא הבכור, אלי הבנייה ושבטוו. אלי הבנייה קבעו בעזוז את ארבעת הצדדים. פנים המקדש תוכנן על ידי תות וסשאת. טקס ההקמה כונה משיכת החבל. תות דיבר ואמר: באתי לכאן בצורתי האמיתית על אדמת ההקמה של המושב הגדול של הראחת. גרמתי לכך שממדים הארוכים יהיו טובים, ושנשמתו תהא מדויקת, וכן שכל המידות שלו יהיו על פי הנוהג. על כל בתי התפילה להיות במקום בו עליהם להימצא, ועל ההיכל להידמות לשמיים. פרעה הוא אשר קבע את הגבולות. הוא הביא יתדות לארבע הפינות וחיבר אותם בחבל "ידיו היו על המוט, הוא אחז בחבל יחד עם סשאת כדי להרכיב את בית התפילה על פי הנוהל". הטקס כונן את האוריינטציה הכוכבית של המקדש. ידוע לנו כי המרחרת – מכשיר הידע הנראה בצורת מטוטלת היה חלק מהטקס. פרעה המשיך בטקסי ההקמה על ידי קביעת ארבעת הצדדים של הקירות הסוגרים. על כל פעולה חזרו ארבע פעמים. התלם הראשון נחרש ארבע פעמים, הלבנה הראשונה הוכנה כביטוי לאחדות הארץ והמים ארבע פעמים. טקס הענקת שמות למקדש היה הטקס הבא, ולאחריו – פסטיבל ההכנסה בסוד החוכמה. המקדש עוצב בצורת מלבן. חצר פתוחה אחת ולעיתים שתיים הובילו לעבר היכל מקורה שסימל את אזור הקבלה של משכן האלוהות. הטורים סימלו את תנובת הצמיחה של האי הראשון. התקרה סימלה את השמיים, וצמחי האי צוירו על הקירות. הרצפה נטתה בשיפוע מדורג מן הכניסה לחלק האחורי, כדי להמחיש את היעדר הבריאה. בחירת חומרי הבניין של המקדש הייתה עניין של הקבלה סמלית: אבנים וולקניות – דיוריט, בזלת, סיניט וגרניט שחורה או אדומה – היו בשימוש מפני שסימלו את עיקרון האש. האובליסקים, לדוגמא, הוקדשו לרע. אבני חול עשויות אדמת סחף סימלו את עיקרון האדמה. אבני גיר שכונו אבנים לבנות סימלו את עיקרון האוויר. אבן בלתי שרופה שנוצרה מבוץ הנילוס כונתה "הנישואין בין האדמה והמים" וסימלה את עיקרון המים. הבהט העמום היפהפה היה אהוב ביותר על המצרים הקדמונים, המשמעות שהוא נשא הייתה של התהוות מן המקור שלו כאבן גיר במצב נוזלי או בוצי. החוקר לוביץ טען שהמקדש בלוקסור הוקדש באופן שאין להרהר אחריו למיקרוקוסמוס האנושי. ההתקדשות איננה תכונה פשוטה בלבד, המקדש כולו הופך לספר המסביר את הפונקציות הסודיות של מערכות האיברים והעצבים. (יותר על כך בפרק על לוקסור). בתודה לזאב בן אריה חברי למסעות. מתרבויות עולמיות
0 תגובות
על מהות סמל הנחש בתרבות המאיה
15/09/2017 18:42
ד״ר שריי גלב
אחד הסמלים החזקים במצרים העתיקה הוא סמל הנחש. מופיע כקוברה על מצחם של המלכה ושל המלך. משתפת על מהות הנחש גם בתרבות המאיה ...גל הנחש מלמד להתחבר לפעימת החיים האותנטית. אנחנו לומדים לחיות מתוך העצמי האותנטי שחי מתוך הפנים אל החוץ ולא את העצמי המצומצם של האגו שחי מהחוץ אל הפנים. בעולם שבו יש חוקים נוקשים ונורמות חיצוניות שמכתיבות את ההתנהלות הקולקטיבית, מאד קשה להיות קשובים לקול האינדיבידואלי. האגו אמור להיות בסה"כ מתווך ביננו לעולם אך לרב הוא משתלט על האני ובמקום לחיות מתוך הפנימיות, אנחנו נמצאים בתנודה מתמדת וחיים ביחס לעולם, לחברה ולנורמות. לעתים קרובות אנחנו מנסים להרשים, להוכיח ולזכות בתארים מהחוץ ובכך מתעלמים מהקול האותנטי שבפנים. נדרש אומץ רב לחיות במציאות הקוטבית את העצמי האמיתי ולא להתנהל מתוך מסכה מזויפת שמותאמת להכתבות החיצוניות. כדי להצליח להתבטא באופן מקורי וייחודי עלינו ללמוד להתנהל מתוך פולס החיים הקיים בגופנו ולא מתוך הראש המגדיר, המקטלג והמודד. 'אני חושב משמע אני קיים' אמר הפילוסוף דקארט, אך הנחש מלמד- 'אני חווה משמע אני קיים'. הנחש האלכימאי זוחל בתנועה ספיראלית קרוב קרוב לאדמה ומלמד להתחבר לגוף הפיזי ולחמשת החושים. הוא מושך אלינו את תענוגות החיים ואת היכולת להתחבר ולהנות מקיומם של הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמגע. אנחנו כאן! ונשמתנו נמצאת בגוף הפיזי הזה. בכדו"א המופלא שלנו יש חוויות חושיות מרהיבות ואך ורק פה יש אותן. לאט ובהדרגה הנחש המגנטי מקטין את חשיבות הראש ההומה בספקות ומגדיל את החיוניות, החיות, החיבור לאינסטינקטים ולשמחת החיים שבנו. אנחנו לומדים להתענג על רגעי החיים הפשוטים, הבנליים והיום יומיים. הנחש הוא בעל אישיות כריזמטית ואינדיבידואלית ולכן מאד מודע לנפרדות הקיימת בעולם. זהו בדיוק הקושי (כביכול) בביטוי האותנטי. לרב, החברה והחוקים המוסדרים מהראש לא מאפשרים לשונה להיות קיים. כך שהחיבור לרצון הנחש יכול לגרום להרגשה של לא שייכים, לא מובנים, בודדים או לא קשורים. במהלך הגל אנו מבינים שלמעשה לא נפרדנו מעולם ואנחנו בכל רגע הכי שייכים והכי מחוברים לכל כדו"א כולו! ולא רק זאת! אלא שכל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד שאין כמותו בכל הכדור הענק הזה!!! אנחנו לומדים להרגיש בנח בדיוק עם מי שאנחנו ומשחררים את אשליית הנפרדות ואת הדיונים בסוגיית הבדידות. אנחנו תמיד! מחוברים לנשמתנו האדירה וגם לרשת הקולקטיבית של כדו"א. במקום לבזבז אנרגיה על ניסיונות להשתלב ולהיות כמו 'כולם', אנו מתחברים לקולנו האותנטי ומשקיעים את האנרגיה במימוש רצונותינו הייחודיים. מה שהם חושבים ואיך שזה נראה ממש, אבל ממש לא משנה! הכיוון הוא תמיד פנימה ובסוף תהליך הגל אנחנו לומדים להיות הסמכות שמאשרת את עצמנו לעצמנו. לאורך הגל ננשום נחש לתאי הגוף ונגיד- אני רוצה לחיות'. נאפשר לריפוי של כאב שמנתק אותנו מפולס החיים. נרגיש את מקצב החיים שמתעורר ועמו חיות ואנרגטיות. לאורך הגל כולנו מוזמנים לרפא כאב עתיק שגורם לתנודה הקבועה אל עבר אישור העולם והחוץ עד שנגלה את גווניו של קולנו האותנטי ונתחבר לחיות הנשמה שבכל רגע ורגע פועמת בגופנו. אמן!( ותודה לטליה טוקר חברתי האהובה)
0 תגובות
מהמסע האישי למצרים
14/04/2017 16:59
ד״ר שריי גלב
מתחת לכוהן הגדול היה מעמד שכונה – אבות האלוהים, לאחריו – הנביאים, לאחריו – בעל הספר. הכוהנים עטו נוצות ואלו העידו על דרגתם. היו גם כוהנות נשים, והכוהנת הגדולה הייתה בדרך כלל נשואה לכוהן הגדול והייתה אחראית על קבוצת המנגנות הכוהנות. לאלה אשר סגדו להתור היה סולם היררכי משלהם שהעניק סמכויות ועצמאות רבה לנשים. הכוהן הגדול היה מומחה בתחום ידע מסוים, בהתאם לאל הפטרון שבשירותו פעל. הכוהנים של האלה העקרבית התמחו בטיפול בעקיצות ארסיות, הכוהנים של האל אימהוטפ – הסופר האלוהי, עסקו באומנויות הריפוי. החונטים היו כוהנים של אנוביס. הכוהנות של התור התפרסמו בזכות המזמורים והמחולות הקדושים שלהן. הסוגדים להתור שייכים ל"מלכות הישנה", שלפי מספר מקורות הייתה מושתתת רובה ככולה על נשים. מספר הגברים בה היה זעום והמשרות שמילאו היו מנהליות בלבד. נשים תפשו את המשרות החשובות ועמדו בראש המבנה ההיררכי. המצרים הקדמונים האמינו כי צליל ותנועה הם בעלי השפעה חודרת על האדם ברמה הרגשית, הנפשית והרוחנית שלו. היופי היה חשוב באותה מידה כמו ההגיוני. ה"קה" טופח באמצעות היופי שהתבטא בצלילים קדושים ובתנועה. לתנועה ולצלילי היה כוח סודי משל עצמם, גם הם היו ביטוי לעיקרון האלוהי. האלים והכוהנות כאחד העניקו שמחה, יופי וחסד, התלהבות גדולה ואושר עילאי. � כוהנות התור. בפסטיבלים צעדו הכוהנות המוסיקאיות הללו ברחובות והציעו מנאט – מחרוזות קמיעות המעניקות ברכת חיים, יציבות ואושר לקהל החסידים. במקדשים שרו הכוהנות מוסיקאיות הללו וביצעו ריקודים קדושים. הכוהנות של התור היו לבושות כמו האלה עצמה, ענדו את מחרוזת המנאט האלוהית ונשאו את הרעשן לגירוש הרוחות הרעות. את מחרוזות המנאט ניתן לראות בעיטורי הקברים, על צווארה של התור ושל המחוללות. הכניסה לשירותה של התור צוינה באמצעות לימוד פולחני החניטה שלה. הנתינה הטקסית של המחרוזת והרעשן העניקו את הזכות להיות בשירותה של אלה זו, והפכו את הכוהנת לבגד החי שלה. מחולות הריקודים הקדושים לקחו חלק בטקסי לוויה פרטיים וגם בטקסים מלכותיים. ריקוד זה לא היה אמור לבדר או לשעשע, אלא לעורר עקרונות קוסמיים מסוימים. (ותודה לחברי האהוב זאב בן אריה על המידע)
0 תגובות
תובנות מהריטריט במצרים
14/04/2017 16:58
ד״ר שריי גלב
המסרים שקיבלתי ( לא חדש אבל עוצמתי יותר) מהמסע האישי שממנו שבתי זה עתה ממצרים העתיקה: 1.הנשמה היא נצחית... המצרים השקיעו המון מאמץ וידע לחיים שאחרי החיים. אנחנו יישויות רוחניות שבאנו לחוות את עולם החומר. 2. בעזרת ידע נכון אפשר לעזור גם לחומר להיות כמעט נצחי... 3. הנשיות בעת העתיקה במצריים היתה עוצמתית, מנהיגה, מלאת יופי והדר... 4. קידוש הטבע כהתגלמות האלוהות בשיאה. טבע=אלוהות... גם בקבלה שלנו 5. יופי. הרמוניה. חסד. טוב לב. חמלה. שירה. ריקוד הם תדרי האור האלמותי.... מלחמה , כעס, שנאה, הם תדרי החושך- ותמיד הם נלחמו וילחמו האחד בשני... והבחירה שלנו בגוף חומר את מי נזין יותר 6. הכל זה אנרגיה. הכל זה תדרים.... זו היתה הטכניקה במצרים העתיקה וזה הסוד ששכחנו.... תדר גבוה: אהבה. תדר נמוך: פחד והדרך העיקרית להעלות תדרים היא: ריקוד. שירה. שמחה ויופי.... 7. הכל זה אלוהים. האל נמצא בתוך כל אדם. בעל חיים. צמח. מקדש והוא קיים לנצח. לכן במקומות המקודשים הללו ניתן לחוש במידע העתיק... בתדר המקודש כי הוא נצחי. כמונו... כמו מה שבתוכנו... 8. כמפתח החיים המסמל את נצחיות הנשמה אך גם את אחדות הניגודים- זכר נקבה. אור חושך. חומר רוח, כך גם אנו עשויים מאותם הניגודים. עבודה רוחנית נכונה היא השילוב בין הרוח לחומר ולא ביטול החומר כפי שרבים טועים לחשוב בהליכתם ב״ דרך רוחנית״. כי הכל קדוש לכן אני מחוייבת להמשיך להפיץ את האור ואת תדריו דרך ההרמוניה. האהבה. היופי הנשיות ובעיקר באמצעות הריקוד. תודה לך אלוה. אלחמדולילה
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »